פרויקט זיכרון / היזכרות, רותי חינסקי אמיתאי

Go back

מהו זיכרון? מה בוחר המוח לזכור? ומה בין זיכרון לבין ההיזכרות?  סוגיות אלו עומדות, בשנים האחרונות, בלב מחקרה האמנותי של בל שפיר. מחקר זה מתמקד בתהליכים הפנימיים, הבלתי נראים והחמקמקים הגורמים לדבר מסוים לשקוע בזיכרון ולהישכח ומאפשרים לחוויה אחרת שנשכחה בארכיב הכאוטי של הזיכרון להישלף ולהיפך לממשית.

בתהליך העבודה המתמשך והרפלקסיבי שבה שפיר מחדש אל מראות ילדותה, נעוריה וסיפורי משפחתה בדורות הקודמים ובארצות אחרות. דרכם היא בוחנת את מנגנוני הזיכרון ואת הזיכרונות המעצבים זהות.  פעולה זו אינה נעשית מהטעם הנוסטלגי או מהסיבה התיעודית, אלא מהמקום המודע היטב לתהום הקיימת בין הזיכרון להיזכרות המתחוללת שנים רבות אחרי שהאירועים התרחשו (או שלא) כמו גם לקריסת הניסיון ללכוד את הזיכרון כדבר אבסולוטי.  

ההחלטה לבדוק סוגיות אלו ביחס לזהותה האישית המפוצלת ורבת הקונפליקטים שמטה את הקרקע מתחת לרגליה . זו חוויה שניתן לדמות אותה להליכה באיבוד בסבך ההיסטורית של מי שנודדת בין תרבויות; בין מערב למזרח ובין זהות גרמנית לישראלית כשמעל לכל מרחפת, כעננה, עובדת היותה בת להורים ניצולי שואה, ילידי פולין, שהתיישבו בתום מלה”ע השנייה בגרמניה.  

הביטוי הראשוני לכך היה בסריגת עבודות משיער סוס שנאסף מהחווה המשפחתית לגידול סוסים בגרמניה אותה הקים אביה בן לשושלת מפוארת של מגדלי סוסים. אל החווה הזו חזרה, שנים רבות, אחרי שעזבה את המקום כאשה צעירה מאד. עבודות אלו היוו בראשיתן חוליה מקשרת לסדרה קודמת של עבודות שעסקו בשיבוט והנדסה גנטית. בהן טיפלה בשיבושים הממוקמים באתרים פנימיים ונסתרים, שהתחוללו כתוצאה מפעולה חוץ גופית. בעבודות הסריגה, היא תרה אחר המאיים שנדחה והודחק על ידה, שנים ארוכות, והפך למשא כבד.  אלו הן שרשראות  ארוכות, פרומות בקווצותיהן שהסתבכו זו בזו, באופן המעלה על הדעת שרשראות ד.נ. א שנפגמו. תהליך העבודה העמלני והרפטטיבי מחומרי ילדותה הוביל גם לסריגתם של יצורים עדינים, שאינם ניתנים להגדרה זואולוגית מדויקת. בחלקם הם מזכירים סוסוני ים קטנים. אחרים נראים כעכבישים זעירים ושבריריים הנפרסים על הקיר הלבן בסיכות זעירות כרישומים המהדהדים את “Maman” הגדולים של לואיז בורג’ואה על שלל הקשריהם.  

הגוון הכהה והמרקם הנוקשה של השיער מעניק לעבודות  אופי רישומי ומינימליסטי, מעין כתב סתרים המנוסח באמצעות הסריגה והמנסה לספר את סיפור החיים, כשהחללים האווריריים הריקים ביניהם מהדהדים את החלקים החסרים בסיפור שעדין לא הושלמו .

לצד עבודות אלו וכחלק מהתהליך מתמשך של החיפוש, שבו הדברים מתפתלים זה בזה , נוצרה עבודת הווידאו, “ורטיגו”.

בעבודה זו מרצדת עינה הכחולה של האמנית על המסך, כולו, כשהיא מדמה מצב רפואי של ורטיגו המאופיין בתנועות מהירות, רצוניות ואי–רצוניות, של העין, מלמעלה למטה ומצד לצד, שאינן מאפשרות לה למקד את מבטה. התקריב של העין שאיבדה את האוריינטציה מנטרל את תכונותיה כדימוי של ראייה.  שיבוש זה המהווה סטייה מהמשמעויות המקובלות המיוחסות לעין  משהה את הבנת הצופה לנראה, ומחייב אותו לתהליך של זיהוי והתמקדות ברשת משתרגת של נימים עדינים הניתנת לקריאה כדימוי מוצפן – מפה אניגמטית המקרינה מצב פנימי.

בשנה האחרונה החלה לטפל בארכיון תצלומים משפחתי שהפך, עבורה, לתיבת פנדורה. ממנה היא מחלצת דימויים ומעלה אותם על גבי גיליונות פרגמנט. שטף הסצנות וערב רב של דימויים, זה ליד זה וזה מעל זה, מציף את המתבונן. 

העבודה עם הדימויים מעמתת אותה ישירות עם הפער הקיים בין הדמיית הזיכרון מסיטואציה מסוימת המתרחשת במוח לבין חילוץ הזיכרון מתצלום שבו נלכדה סיטואציה, על ידי צלם כזה או אחר. מהו אם כן הזיכרון האמיתי?. מה המשמעות של התבוננות באלבום תצלומים משפחתי בו משמרים זיכרונות, במרחק של שנים רבות ? איך בל המבוגרת מתבוננת על בל הילדה ועל הדמויות המשפחתיות המתועדות  צעירות מגילה היום?  

תהליך העבודה המתפתח והמשתנה, עתיר האסוציאציות, החומרים והטכניקות מבקש לכאורה לענות על שאלות אך, למעשה, הוא מעלה, עוד ועוד שאלות המציבות אתגר אמנותי גדול. 

במסגרת השהות ברזידנס אני מבקשת להמשיך ולפתח את התהליך הזה, אשר רחוק מאד מסיומו. אני סבורה שהשהות בסביבה שהיא מצד אחד שונה מאד מחיי היומיום שלי, אך יחד עם זאת גם היא נושאית מטען היסטורי טעון, מורכב וכואב ביחס לזיכרונות ממלה”ע השנייה ולכן חולקת דילמות משותפות, תרחיב את מרחב הראיה שלי, תעלה שאלות נוספות ותהווה עבורי אתגר אמנותי גדול שבחלקו אינו צפוי כלל. 

במסגרת זו אני מתכוונת להעביר סדנאות המטפלות בדילמות העוסקות בזיכרון, שאת חלקן העליתי כאן. חומר הגלם ליצירה יהיו הסיפורים הביוגרפים של המשתתפים ואופני התבוננתם על העבר ממקומם בהווה. זו עשויה להיות חוויה של הפרייה הדדית, רבת – משמעות ועומק לכל המעורבים. 

רותי חינסקי אמיתאי

מהו זיכרון? מה בוחר המוח לזכור? ומה בין זיכרון לבין ההיזכרות?  סוגיות אלו עומדות, בשנים האחרונות, בלב מחקרה האמנותי של בל שפיר. מחקר זה מתמקד בתהליכים הפנימיים, הבלתי נראים והחמקמקים הגורמים לדבר מסוים לשקוע בזיכרון ולהישכח ומאפשרים לחוויה אחרת שנשכחה בארכיב הכאוטי של הזיכרון להישלף ולהיפך לממשית.

בתהליך העבודה המתמשך והרפלקסיבי שבה שפיר מחדש אל מראות ילדותה, נעוריה וסיפורי משפחתה בדורות הקודמים ובארצות אחרות. דרכם היא בוחנת את מנגנוני הזיכרון ואת הזיכרונות המעצבים זהות.  פעולה זו אינה נעשית מהטעם הנוסטלגי או מהסיבה התיעודית, אלא מהמקום המודע היטב לתהום הקיימת בין הזיכרון להיזכרות המתחוללת שנים רבות אחרי שהאירועים התרחשו (או שלא) כמו גם לקריסת הניסיון ללכוד את הזיכרון כדבר אבסולוטי.  

ההחלטה לבדוק סוגיות אלו ביחס לזהותה האישית המפוצלת ורבת הקונפליקטים שמטה את הקרקע מתחת לרגליה . זו חוויה שניתן לדמות אותה להליכה באיבוד בסבך ההיסטורית של מי שנודדת בין תרבויות; בין מערב למזרח ובין זהות גרמנית לישראלית כשמעל לכל מרחפת, כעננה, עובדת היותה בת להורים ניצולי שואה, ילידי פולין, שהתיישבו בתום מלה”ע השנייה בגרמניה.  

הביטוי הראשוני לכך היה בסריגת עבודות משיער סוס שנאסף מהחווה המשפחתית לגידול סוסים בגרמניה אותה הקים אביה בן לשושלת מפוארת של מגדלי סוסים. אל החווה הזו חזרה, שנים רבות, אחרי שעזבה את המקום כאשה צעירה מאד. עבודות אלו היוו בראשיתן חוליה מקשרת לסדרה קודמת של עבודות שעסקו בשיבוט והנדסה גנטית. בהן טיפלה בשיבושים הממוקמים באתרים פנימיים ונסתרים, שהתחוללו כתוצאה מפעולה חוץ גופית. בעבודות הסריגה, היא תרה אחר המאיים שנדחה והודחק על ידה, שנים ארוכות, והפך למשא כבד.  אלו הן שרשראות  ארוכות, פרומות בקווצותיהן שהסתבכו זו בזו, באופן המעלה על הדעת שרשראות ד.נ. א שנפגמו. תהליך העבודה העמלני והרפטטיבי מחומרי ילדותה הוביל גם לסריגתם של יצורים עדינים, שאינם ניתנים להגדרה זואולוגית מדויקת. בחלקם הם מזכירים סוסוני ים קטנים. אחרים נראים כעכבישים זעירים ושבריריים הנפרסים על הקיר הלבן בסיכות זעירות כרישומים המהדהדים את “Maman” הגדולים של לואיז בורג’ואה על שלל הקשריהם.  

הגוון הכהה והמרקם הנוקשה של השיער מעניק לעבודות  אופי רישומי ומינימליסטי, מעין כתב סתרים המנוסח באמצעות הסריגה והמנסה לספר את סיפור החיים, כשהחללים האווריריים הריקים ביניהם מהדהדים את החלקים החסרים בסיפור שעדין לא הושלמו .

לצד עבודות אלו וכחלק מהתהליך מתמשך של החיפוש, שבו הדברים מתפתלים זה בזה , נוצרה עבודת הווידאו, “ורטיגו”.

בעבודה זו מרצדת עינה הכחולה של האמנית על המסך, כולו, כשהיא מדמה מצב רפואי של ורטיגו המאופיין בתנועות מהירות, רצוניות ואי–רצוניות, של העין, מלמעלה למטה ומצד לצד, שאינן מאפשרות לה למקד את מבטה. התקריב של העין שאיבדה את האוריינטציה מנטרל את תכונותיה כדימוי של ראייה.  שיבוש זה המהווה סטייה מהמשמעויות המקובלות המיוחסות לעין  משהה את הבנת הצופה לנראה, ומחייב אותו לתהליך של זיהוי והתמקדות ברשת משתרגת של נימים עדינים הניתנת לקריאה כדימוי מוצפן – מפה אניגמטית המקרינה מצב פנימי.

בשנה האחרונה החלה לטפל בארכיון תצלומים משפחתי שהפך, עבורה, לתיבת פנדורה. ממנה היא מחלצת דימויים ומעלה אותם על גבי גיליונות פרגמנט. שטף הסצנות וערב רב של דימויים, זה ליד זה וזה מעל זה, מציף את המתבונן. 

העבודה עם הדימויים מעמתת אותה ישירות עם הפער הקיים בין הדמיית הזיכרון מסיטואציה מסוימת המתרחשת במוח לבין חילוץ הזיכרון מתצלום שבו נלכדה סיטואציה, על ידי צלם כזה או אחר. מהו אם כן הזיכרון האמיתי?. מה המשמעות של התבוננות באלבום תצלומים משפחתי בו משמרים זיכרונות, במרחק של שנים רבות ? איך בל המבוגרת מתבוננת על בל הילדה ועל הדמויות המשפחתיות המתועדות  צעירות מגילה היום?  

תהליך העבודה המתפתח והמשתנה, עתיר האסוציאציות, החומרים והטכניקות מבקש לכאורה לענות על שאלות אך, למעשה, הוא מעלה, עוד ועוד שאלות המציבות אתגר אמנותי גדול. 

במסגרת השהות ברזידנס אני מבקשת להמשיך ולפתח את התהליך הזה, אשר רחוק מאד מסיומו. אני סבורה שהשהות בסביבה שהיא מצד אחד שונה מאד מחיי היומיום שלי, אך יחד עם זאת גם היא נושאית מטען היסטורי טעון, מורכב וכואב ביחס לזיכרונות ממלה”ע השנייה ולכן חולקת דילמות משותפות, תרחיב את מרחב הראיה שלי, תעלה שאלות נוספות ותהווה עבורי אתגר אמנותי גדול שבחלקו אינו צפוי כלל. 

במסגרת זו אני מתכוונת להעביר סדנאות המטפלות בדילמות העוסקות בזיכרון, שאת חלקן העליתי כאן. חומר הגלם ליצירה יהיו הסיפורים הביוגרפים של המשתתפים ואופני התבוננתם על העבר ממקומם בהווה. זו עשויה להיות חוויה של הפרייה הדדית, רבת – משמעות ועומק לכל המעורבים. 

רותי חינסקי אמיתאי