בל שפיר או הנווד שאינו נד, גאיה גולדסימר

Go back

בל שפיר

או הנווד שאינו נד

בל שפיר, אמנית ייחודית ומיוחדת במינה, מצויה בצומת קבועה בין עולמות: חוצה מדינות, שפות ולשונות, חוצה גורלות, הסטוריה ועם זאת חוצה צורות, אופנות, של מציאות החומרים והמסתורין שבלא חומרי. 

יציבה ומדוייקת, היא שולחת קרניה וטווה את חוטיה כמו עכביש הטווה את קוריו. היא מתכננת ובונה את התמונה בתבונה אך בו בזמן פורשת חוטים, צבעים וצורות בוירטואוזיות מלאת חיים, ובכך בונה מבנים ארכיטקטוניים מפתיעים ועוצרי נשימה. 

החומר/ האריג:

החומר המועדף על בל שפיר כיום הינו החוט. זה חייב להיות חוט מצופה שעווה, ובו בזמן רך וקשה, נוקשה וגמיש. 

השימוש בחומר זה אינו מקרי. מקורו בסדרת עבודות קודמת, בה עשתה שפיר שימוש באלמנטים קיימים הנמצאים בשימוש זה מכבר, לקוחים מתחום המחקר הרפואי והמדעי ומתוך מרחבה ועולמה הייחודי של המעבדה. עבור שפיר כלי המעבדה שימושיים לא בייעודם אלא במהותם, והיא משלבת אותם בצורות, במרקמים ובצפיפות החומר.

לאחר שצללה למימד האורגאני, המיקרוסקופי, התאי והמולקולארי והפיחה חיים ביצירה, בחרה שפיר במדיום חדש – החוט, ובטכניקה חדשה – האריגה. 

למיטב ידיעתנו, הומצאה האריגה לראשונה עוד בתקופת האבן, דבר המעמיד אותה מוקדם יותר על ציר הזמן ממעבר בני האדם לחיים במבנה התיישבותי. באותה תקופה, פעילות זו התאימה לנדידתם ומעברם ממקום למקום של קבוצות אנשים, כאשר אמנות טוויית החוטים נותרה על קנה גם לאחר מעבר האדם לצורת חיים התיישבותית. 

הכלי/ השיטה/ החוט, סמליותו:

מקורות המסרגה אינם ברורים, יתכן כי הגיעה במקור מסין בדרך המשי, מפרו, מטוניס, ממצרים או מדנמרק. אין אחד היכול לטעון שיודע את התשובה, והאמת נמצאת ללא ספק בכל האפשרויות יחדיו. מצד שני, אמנות טוויית החוטים לא יכלה להותיר את תשוקתה של שפיר כאמנית, את תת המודע שלה, את מחשבתה וכוח רצונה, בחזקת שווי נפש.

למעשה, אנו יודעים שהמשמעות הסמלית של האריגה חוצה כל תרבות וציביליזציה, עתיקה ומודרנית, רב לשונית ורב צורנית. 

בברית הישנה, זהו חוט השני, בו נעשה שימוש גם בתורת הקבלה מאוחר יותר. במיתולוגיה היוונית, זהו החוט של אדריאנה ובנות הגורל. בהודו, זהו החוט המאחד בין כל מימדי הקיום. בטקסטים בודהיסטים כמו בסוטרה למשל, זהו החוט המרכזי אשר מחבר בין העולם הזה לעולם הבא. בפולקלור הסיני והיפני זהו מפגשם של האורג עם החקלאי, של החוט עם התלם, המייצג את יחודו של המנוגד, של היין והיאנג. אמנם החוט מייצג גם את הקשר לשמש – אוזיריס, הליוס ואפולו – אך מהווה בנוסף את חוט הפשתן העוטף את המומיות והתכריכים על גבי גלימותיהם של בני ישראל. 

וכך, הבחירות שבחרה לא היו ניטרליות ולא בלתי מכוונות. הן חודרות לעמקי מסע חייה של בל שפיר – היא גם נושא העבודה – ומהדהדות בצרימה את סיפור חייה.

כשם שחוט יוכל להיות עדין כאשר הוא עשוי משי, כך הוא יכול להפוך חד ומאיים כאשר הוא עשוי תיל. חוט תיל שימש לכלוא את הבקר, להפריד ועם זאת להגן. אחר כך ישמש לכליאת בני אדם במחנות ריכוז והשמדה, ושם לא יהיה למטרות הגנה, כי אם להפרדה, הוקעה ולבסוף השמדה.

בל שפיר נולדה בכפר קטן בבוואריה.

היא עזבה את גרמניה בגיל תשע-עשרה.

הצורות / הביומורפיזם

בשימוש בחוט, במטווה ובמסרגה, בל שפיר מחייה צורות אורגניות, העולות מהחומר ומגדירות אותו. שוב במחווה אחת ובתנועה מתמדת ומתמשכת, היא טווה צורות ביולוגיות נעות לקנה מידה גדול. תוך שימוש בתהליך ההתפשטות, היא יוצרת צורות גלובליות – או תבנית/גשטלט – בתנועה, ובעוד היא מקבלת את הבלתי צפוי שבחומר, היא מצליחה להשתלט על נטייתו של החומר לאנטרופיה.

בעבודה זו היא אינה מפחדת לעגן את חוסר ההגדרה של הצורות העומדות במרחב בו היא מיקמה – בהקשר זה – מה שאינו מהווה לא קו ישר או עיקולים גיאומטריים ברורים אלא יותר תהליך חיים והתפתחות מעין-גיאומטרי. היא משחקת במשקל החומר ומבליטה עקומות רגילות וקבועות למדי כמו גם ניתנות להגדרה. היא יוצרת צורות חיים, תבניות ביומורפיות – גשטלט – במערכת יחסים לא רגועה בין השם לאובייקט, בין התנועה להיעדרה ובין היציב לנוזלי. היא יוצרת אלמנטים מרחפים, המזכירים את הרפיית הגוף, ולעיתים תאוותנות מסוימת שאינה אופיינית רק למין הנשי בלבד. 

המרקם/ המגע

בתיאורה את המימד הרשמי, פועלת שפיר גם במישור המרקם, באופן שכה טבוע בחומר המיוחד בו היא משתמשת במכוון. זהו דבר הניתן לומר מראש. תודות לחומר המדהים, היא חושפת בפנינו חוויה המאפשרת לנו לחוות את חושניות החומר ובו זמנית את חושניות הרעיון עצמו. היא לוקחת אותנו למקום שבו, בעוד אנו מאמינים שאנו רואים, בעצם אנו נוגעים, בעוד נדמה לנו כי אנו אומרים דבר מה, בעצם אנו שותקים ולהיפך. היא מאפשרת לנו לחוות מקום בו המילה והמגע קשורים זה בזה. היא מאפשרת לנו להיות בתנועה המקרבת בין המילה למגע, ולבסוף מאפשרת לנו לחצות מאחד אל השני. זהו ניצוץ גאוניות, תבונה ודאית.

הצבע/ הגוונים

בל שפיר החליטה לעזוב. 

מהכפר הקטן שלה בבוואריה היא התיישבה בישראל 

– במזרח התיכון.

ומאז לא חדלה מלטייל ולהרחיב אופקים: הודו, איטליה, צרפת, תאילנד, שוב הודו ושאר מקומות.

ממסעותיה בעולם – הן האמיתיים והן הדמיוניים – מתוך מסעותיה ברחבי העולם, ברחבי השפות והתרבויות השונות, היא מביאה עמה מטעמים, ריחות, צלילים וצבעים.

ירוק-ורוד

כתום-שחור

חום-כחול

אדום-צהוב

היא ממציאה שפה אמיתית של רגשות, תכתובות וקשרים. היא יוצרת סולמות צבעוניים, סימנים המשמשים כמחווה בין אמנים, כהד ל”Voyelle” מאת ארתור רימבו, אף הוא אמן המטייל בעולם, בארצות רחוקות ובמקומות אגדיים. על אף שמסעותיו שונים מאלו של שפיר, גם בהם מופיעים שמות של מקומות אקזוטיים, החקוקים בתודעה. 

החל מן התדהמה הראשונית, בעת ביקורה הראשון בהודו, שפיר גילתה לראשונה את כוח המונוכרום, גילוי מפתיע ופרדוקסאלי באמת. אך היה זה גם בהודו שהיא גילתה את כוחם המלא של הצבעים והחלה לרתום אותם, תוך שהיא משתמשת בכוח הניגוד הטמון בגווניהם, באורם, באלימותם, בניגודים שבהם,  ובניואנסים האין סופיים שבהם. 

הצליל והפוליפוניה 

כמו מוזיקאי, וירטואוז של צבעוניות טהורה, כך מתייחסת בל שפיר לצבעיה. כמו תפילה, או מזמור של תהילים. היא מנגנת בצבעיה כשם שאדם מנגן על כלי נגינה. היא משתמשת בחזרות, אך גם בנקודות שתיקה, אינטרוואלים או ריק שאינו אומר כלום. היא מתמקדת בנשימות ומשחקת עם המילה הקדושה “אום”, אשר כוחה נובע מהויברציות שלה. 

שפיר מוקסמת ממגוון צורות, חומרים ופעימות, כמו אמן הנמצא בעבודה פוליפונית, חוקר ויוצר רשתות, אריגים וצלילים. אמנית רצינית ובו בזמן ילדותית, תמיד ערה, אשר מסעותיה מעידים על אהבה וסקרנות למפגש, להרכב, לחומרים בכל המצבים.

לכן היום, באמצעות המסרגה, החוט והאריג, יוצרת שפיר את האלמנטים שלה בצורה מפתיעה במרחב אין סופי: אלמנטים הנעים בין הריק למלא, בין החיצוני לפנימי, בין המוגדר לבלתי מוגדר, בין המופשט לפיגורטיבי. תודות לחזרתו על עצמו של המוטיב והמחווה, תמיד דומה ותמיד שונה, היא מצליחה להפוך את השוליים למרכז והמרכז לשוליים.

גאיה גולדסימר

בל שפיר

או הנווד שאינו נד

בל שפיר, אמנית ייחודית ומיוחדת במינה, מצויה בצומת קבועה בין עולמות: חוצה מדינות, שפות ולשונות, חוצה גורלות, הסטוריה ועם זאת חוצה צורות, אופנות, של מציאות החומרים והמסתורין שבלא חומרי. 

יציבה ומדוייקת, היא שולחת קרניה וטווה את חוטיה כמו עכביש הטווה את קוריו. היא מתכננת ובונה את התמונה בתבונה אך בו בזמן פורשת חוטים, צבעים וצורות בוירטואוזיות מלאת חיים, ובכך בונה מבנים ארכיטקטוניים מפתיעים ועוצרי נשימה. 

החומר/ האריג:

החומר המועדף על בל שפיר כיום הינו החוט. זה חייב להיות חוט מצופה שעווה, ובו בזמן רך וקשה, נוקשה וגמיש. 

השימוש בחומר זה אינו מקרי. מקורו בסדרת עבודות קודמת, בה עשתה שפיר שימוש באלמנטים קיימים הנמצאים בשימוש זה מכבר, לקוחים מתחום המחקר הרפואי והמדעי ומתוך מרחבה ועולמה הייחודי של המעבדה. עבור שפיר כלי המעבדה שימושיים לא בייעודם אלא במהותם, והיא משלבת אותם בצורות, במרקמים ובצפיפות החומר.

לאחר שצללה למימד האורגאני, המיקרוסקופי, התאי והמולקולארי והפיחה חיים ביצירה, בחרה שפיר במדיום חדש – החוט, ובטכניקה חדשה – האריגה. 

למיטב ידיעתנו, הומצאה האריגה לראשונה עוד בתקופת האבן, דבר המעמיד אותה מוקדם יותר על ציר הזמן ממעבר בני האדם לחיים במבנה התיישבותי. באותה תקופה, פעילות זו התאימה לנדידתם ומעברם ממקום למקום של קבוצות אנשים, כאשר אמנות טוויית החוטים נותרה על קנה גם לאחר מעבר האדם לצורת חיים התיישבותית. 

הכלי/ השיטה/ החוט, סמליותו:

מקורות המסרגה אינם ברורים, יתכן כי הגיעה במקור מסין בדרך המשי, מפרו, מטוניס, ממצרים או מדנמרק. אין אחד היכול לטעון שיודע את התשובה, והאמת נמצאת ללא ספק בכל האפשרויות יחדיו. מצד שני, אמנות טוויית החוטים לא יכלה להותיר את תשוקתה של שפיר כאמנית, את תת המודע שלה, את מחשבתה וכוח רצונה, בחזקת שווי נפש.

למעשה, אנו יודעים שהמשמעות הסמלית של האריגה חוצה כל תרבות וציביליזציה, עתיקה ומודרנית, רב לשונית ורב צורנית. 

בברית הישנה, זהו חוט השני, בו נעשה שימוש גם בתורת הקבלה מאוחר יותר. במיתולוגיה היוונית, זהו החוט של אדריאנה ובנות הגורל. בהודו, זהו החוט המאחד בין כל מימדי הקיום. בטקסטים בודהיסטים כמו בסוטרה למשל, זהו החוט המרכזי אשר מחבר בין העולם הזה לעולם הבא. בפולקלור הסיני והיפני זהו מפגשם של האורג עם החקלאי, של החוט עם התלם, המייצג את יחודו של המנוגד, של היין והיאנג. אמנם החוט מייצג גם את הקשר לשמש – אוזיריס, הליוס ואפולו – אך מהווה בנוסף את חוט הפשתן העוטף את המומיות והתכריכים על גבי גלימותיהם של בני ישראל. 

וכך, הבחירות שבחרה לא היו ניטרליות ולא בלתי מכוונות. הן חודרות לעמקי מסע חייה של בל שפיר – היא גם נושא העבודה – ומהדהדות בצרימה את סיפור חייה.

כשם שחוט יוכל להיות עדין כאשר הוא עשוי משי, כך הוא יכול להפוך חד ומאיים כאשר הוא עשוי תיל. חוט תיל שימש לכלוא את הבקר, להפריד ועם זאת להגן. אחר כך ישמש לכליאת בני אדם במחנות ריכוז והשמדה, ושם לא יהיה למטרות הגנה, כי אם להפרדה, הוקעה ולבסוף השמדה.

בל שפיר נולדה בכפר קטן בבוואריה.

היא עזבה את גרמניה בגיל תשע-עשרה.

הצורות / הביומורפיזם

בשימוש בחוט, במטווה ובמסרגה, בל שפיר מחייה צורות אורגניות, העולות מהחומר ומגדירות אותו. שוב במחווה אחת ובתנועה מתמדת ומתמשכת, היא טווה צורות ביולוגיות נעות לקנה מידה גדול. תוך שימוש בתהליך ההתפשטות, היא יוצרת צורות גלובליות – או תבנית/גשטלט – בתנועה, ובעוד היא מקבלת את הבלתי צפוי שבחומר, היא מצליחה להשתלט על נטייתו של החומר לאנטרופיה.

בעבודה זו היא אינה מפחדת לעגן את חוסר ההגדרה של הצורות העומדות במרחב בו היא מיקמה – בהקשר זה – מה שאינו מהווה לא קו ישר או עיקולים גיאומטריים ברורים אלא יותר תהליך חיים והתפתחות מעין-גיאומטרי. היא משחקת במשקל החומר ומבליטה עקומות רגילות וקבועות למדי כמו גם ניתנות להגדרה. היא יוצרת צורות חיים, תבניות ביומורפיות – גשטלט – במערכת יחסים לא רגועה בין השם לאובייקט, בין התנועה להיעדרה ובין היציב לנוזלי. היא יוצרת אלמנטים מרחפים, המזכירים את הרפיית הגוף, ולעיתים תאוותנות מסוימת שאינה אופיינית רק למין הנשי בלבד. 

המרקם/ המגע

בתיאורה את המימד הרשמי, פועלת שפיר גם במישור המרקם, באופן שכה טבוע בחומר המיוחד בו היא משתמשת במכוון. זהו דבר הניתן לומר מראש. תודות לחומר המדהים, היא חושפת בפנינו חוויה המאפשרת לנו לחוות את חושניות החומר ובו זמנית את חושניות הרעיון עצמו. היא לוקחת אותנו למקום שבו, בעוד אנו מאמינים שאנו רואים, בעצם אנו נוגעים, בעוד נדמה לנו כי אנו אומרים דבר מה, בעצם אנו שותקים ולהיפך. היא מאפשרת לנו לחוות מקום בו המילה והמגע קשורים זה בזה. היא מאפשרת לנו להיות בתנועה המקרבת בין המילה למגע, ולבסוף מאפשרת לנו לחצות מאחד אל השני. זהו ניצוץ גאוניות, תבונה ודאית.

הצבע/ הגוונים

בל שפיר החליטה לעזוב. 

מהכפר הקטן שלה בבוואריה היא התיישבה בישראל 

– במזרח התיכון.

ומאז לא חדלה מלטייל ולהרחיב אופקים: הודו, איטליה, צרפת, תאילנד, שוב הודו ושאר מקומות.

ממסעותיה בעולם – הן האמיתיים והן הדמיוניים – מתוך מסעותיה ברחבי העולם, ברחבי השפות והתרבויות השונות, היא מביאה עמה מטעמים, ריחות, צלילים וצבעים.

ירוק-ורוד

כתום-שחור

חום-כחול

אדום-צהוב

היא ממציאה שפה אמיתית של רגשות, תכתובות וקשרים. היא יוצרת סולמות צבעוניים, סימנים המשמשים כמחווה בין אמנים, כהד ל”Voyelle” מאת ארתור רימבו, אף הוא אמן המטייל בעולם, בארצות רחוקות ובמקומות אגדיים. על אף שמסעותיו שונים מאלו של שפיר, גם בהם מופיעים שמות של מקומות אקזוטיים, החקוקים בתודעה. 

החל מן התדהמה הראשונית, בעת ביקורה הראשון בהודו, שפיר גילתה לראשונה את כוח המונוכרום, גילוי מפתיע ופרדוקסאלי באמת. אך היה זה גם בהודו שהיא גילתה את כוחם המלא של הצבעים והחלה לרתום אותם, תוך שהיא משתמשת בכוח הניגוד הטמון בגווניהם, באורם, באלימותם, בניגודים שבהם,  ובניואנסים האין סופיים שבהם. 

הצליל והפוליפוניה 

כמו מוזיקאי, וירטואוז של צבעוניות טהורה, כך מתייחסת בל שפיר לצבעיה. כמו תפילה, או מזמור של תהילים. היא מנגנת בצבעיה כשם שאדם מנגן על כלי נגינה. היא משתמשת בחזרות, אך גם בנקודות שתיקה, אינטרוואלים או ריק שאינו אומר כלום. היא מתמקדת בנשימות ומשחקת עם המילה הקדושה “אום”, אשר כוחה נובע מהויברציות שלה. 

שפיר מוקסמת ממגוון צורות, חומרים ופעימות, כמו אמן הנמצא בעבודה פוליפונית, חוקר ויוצר רשתות, אריגים וצלילים. אמנית רצינית ובו בזמן ילדותית, תמיד ערה, אשר מסעותיה מעידים על אהבה וסקרנות למפגש, להרכב, לחומרים בכל המצבים.

לכן היום, באמצעות המסרגה, החוט והאריג, יוצרת שפיר את האלמנטים שלה בצורה מפתיעה במרחב אין סופי: אלמנטים הנעים בין הריק למלא, בין החיצוני לפנימי, בין המוגדר לבלתי מוגדר, בין המופשט לפיגורטיבי. תודות לחזרתו על עצמו של המוטיב והמחווה, תמיד דומה ותמיד שונה, היא מצליחה להפוך את השוליים למרכז והמרכז לשוליים.

גאיה גולדסימר